אז למה לעזאזל בעידן של ספוטיפיי ואפל מיוזיק ארצה לרכוש מכשיר נוסף שאני צריך לסחוב איתי, להטעין אותו, לטפח אותו, לנווט בכפתורים פיזיים, לחבר אוזניות חוטיות (!) ולהעביר לו מוסיקה לכרטיס הזיכרון?
גילוי נאות: אני אספן ותיק של תקליטים, כן המדיה הנכחדת הזו שכבר בתחילת שנות התשעים אמרו שמדובר בפורמט מת. אבל תקליטים עוד אפשר להבין — הולכים לחנות או ליריד, מוצאים את האוצר, מגיעים הביתה, מתלטפים עם העטיפה וריח האבק, שמים על הפטיפון, שומעים את המחט נוגעת בתקליט — “אחח נוסטלגיה…”
על פניו אין פה שום רטרו. בסך הכל מדובר בעוד מכשיר דיגיטלי כמו הטלפון, רק יותר טיפש ויותר מסורבל עם הרבה פחות יכולות (הנגן שלכם לא יכול לבצע שיחת טלפון לווינית כשתתקעו בביצה שורצת תנינים בלי קליטה באמזונס).
אז מה הקטע?
אם תשאלו את אשתי, מבחינתה זה עוד תחביב מיותר ויקר שהחלטתי להתאבד עליו. כנראה שאישה הורמונלית, ארבעה ילדים, עסק וכלב לא מספיקים לי ומשעמם לי בחיים. כנראה שהיא צודקת.
אמנם אני לא הרבה זמן מסתובב כמו פסיכופט עם נגן מוסיקה ואוזניות חוטיות, בזמן שאנשים שעד לא מזמן קראו לי השכן שלהם אומרים לעצמם “מי זה התמהוני הזה?”
התשובה היא ככל הנראה — קונטרול.
דילמת השפע
דילמת השפע היא דבר אמיתי. סביבנו יש אינסוף גירויים ומהירות: אם פעם דיברו על מזון מהיר, עכשיו אפילו סרטונים של יותר מ-15 שניות דורשים “אמלק”.
כן, בספוטיפיי יש בערך את כל המוסיקה בעולם. וזה נגיש, אפשר להוריד אופליין לאותו מצב שתתקעו עם התנינים באמזונס ללא קליטה, וזה אפילו לא כזה יקר. ראיתי סרטוני יוטיוב של אנשים שמשכנעים אתכם שעם ספוטיפי אתם לא “בעלי המוסיקה” — וזה די בולשיט. ב-20 שח לחודש, גם אחרי 10 שנים תוציאו פחות מ-3,000 שח ועדיין תוכלו לשמוע מוסיקה כל יום כל היום, אפילו בשעון גרמין שלכם במהלך הריצה.
אז מה זו השליטה הזו?
בספוטיפיי אני שומע אלבומים ופתאום איזה שיר פחות בא לי בטוב, אז אני מעביר. ואז אני מחליט לעבור לפלייליסט שה”אלגוריתם” בנה עבורי, ואז גם שם אני מעביר חצי מהשירים כי הם היו גם בפלייליסט של שבוע שעבר.
הבחירה המודעת באיזה אלבום להוריד למכשיר — היא כבר שלב ראשון בכיבוש המרחב האישי שלנו, נטול האלגוריתמים.
הנוסטלגיה של הכוונה
אני מרגיש בימים האחרונים כמו לפני 20 שנה, שקניתי דיסק ורעדו לי הידיים כי לא יכלתי לחכות להכניס אותו למערכת בבית, באוטו, או בדיסקמן — ולהסניף את חוברת המילים ולקרוא אותם.
האמת היא שאני יודע מילים של מאות אם לא אלפי שירים, אבל ב-20 שנים האחרונות אני יכול לספור על אצבעות שתי הידיים כמה מילים חדשות הוספתי למאגר הידע הבלתי שימושי בראש שלי. כי התרגלתי לשמוע מוסיקה בלי “כוונה” — כזה על הדרך.
דיאטת מסכים — נתונים מהשטח
הזמן מסך הממוצע שלי הוא בין 3.5–4.5 שעות ביום. מאז שקיבלתי את הנגן ירדתי בשעה עד שעה וחצי ביום.
בפעם הראשונה שיצאתי לטיול עם הכלב בלי הטלפון — בחרדה מסוימת — ספרתי: בטיול של כעשרים דקות, חיפשתי את הטלפון בכיס 8 פעמים. אתם מוזמנים לעשות את הניסוי על עצמכם.
אז מה בעצם קניתי?
שישים ומשהו דולר על נגן, עוד שבעים ומשהו על אוזניות חוטיות איכותיות — באזור ה-400 ש”ח. אבל הרווח הוא הרבה יותר גדול.
מסתבר שאיכות מוצרי האודיו הסינים תפסה תאוצה בשנים האחרונות וזה אפילו זכה לשם: Chi-Fi. המכשיר הסיני הקטנטן הזה, עם האוזניות החוטיות (סיניות גם), יודע לקרוא קבצי FLAC ומציע חווית האזנה שאפילו האוזן הלא-אודיופילית שלי יכולה לזהות.
יש לי אוסף MP3 שישבתי דיסק דיסק והעברתי למחשב לפני המון שנים, הקפדתי על 320kb — ועדיין כששמעתי את האוסף שהכנתי בעמל רב, פתאום המצילות נשמעו מרוחות והגיטרות דחוסות. ברחתי חזרה ל-FLAC.
בסוף הסיפור שאני מנסה לספר פה הוא שאחרי שהבנו שיש לנו בכיס את אחד מהאביזרים בעלי העוצמה הרבה בהיסטוריה — שיכול להתקשר למסוק חילוץ מהתנינים באמזונס דרך לווינים, לצלם כל רגע בחיי הילדים שלנו, ולנהל תיק מניות בלחיצת כפתור — הגיע הזמן להודות שקצת נסחפנו. שאנחנו כבר לא מתרגשים מהדברים הקטנים, כמו לשמוע אלבום שלם ולאהוב דווקא את השיר הלא מוכר שאף פלייליסט של ספוטיפיי לעולם לא יציע לכם.
יש לנו מכשיר מדהים בכיס — אבל האם הוא בכיס שלנו, או שאנחנו בכיס שלו?
אולי הנגן שלי יעזור לי להבין את הדבר הזה. אולי זו סתם אופנה חולפת והוא יעלה אבק במגירה. אבל היי, לפחות ניסיתי.
אם בא לכם לראות את הביקורת המלאה על המכשיר והאוזניות — הקליקו על הוידאו בערוץ 👆